מהאיים הקריביים לצילומי בודואר
- Michal Ben-Ari
- Nov 14
- 2 min read
לא תמיד הייתי מפשיטה את הלקוחות שלי 😊
מסע הצילום שלי התחיל עוד כטינאייג'רית שעברה בין חיים ומדינות (ילדת שליחויות, נו) וחיפשה להיאחז חזק בזכרונות. הצילום אפשר לי להמשיך ולהחזיק חזק במה שיש, ולהשאיר אותו איתי כהוכחה, כרגש, כעולם שלם, גם אחרי שכבר נגמר.
נעביר קדימה לשנות ה-30 שלי, ואני חיה בקריביים (יאפ), עם בעלי הג'ינג'י המתוק ושני ילדים קטנטנים שנולדו על אי בודד ומשעמם נורא.
בלי רחמים עצמיים או משהו, אבל בחיי שהיה משעמם. היה כל-כך משעמם שכשסיימתי לצלם כל עץ קוקוס רענן וכל איגוואנה על האי, עברתי לצלם.. את הכל ואת כולם: הריון, משפחה, ימי הולדת, ארועים, יו ניים איט, ואני מצלמת.
ולמרות שנהנתי להקפיא ולשמר עבור אחרים את הרגעים המרגשים שלהם, הלב שלי לא היה שלם.
אני יודעת שזה המשפט הכי פלצני שבת-אדם יכולה להגיד אבל וואלה, זה הרגיש לי כמו עבודה ו-עבודה של גדולים כבר היתה לי. אבל רגע, מ'כפת לי, משלמים לי לצלם! אז המשכתי.
בעיקר המשכתי לחפש.
נעביר כמה שנים קדימה, אנחנו חוזרים ארצה (אני שומעת את סימני השאלה עד לכאן), ואני מצלמת חברה שלי, צילומי תדמית עבור העסק שלה. האמת היא שאני לא מתחברת לצילומי תדמית, מרגישה שזה לא מדבר אלי כל-כך אבל מה לא עושים בשביל חברות, אמיירייט?
אנחנו מסיימות את החלק המקצועי של הבוקר, ומתיישבות לקשקש. אותה החברה בעיצומו של תהליך גירושין והיא משתפת אותי בחששות, בהתרגשויות, בתחושות שלה כלפי עצמה.
"אני מרגישה כל-כך לא שווה. מיכל, מי יסתכל עלי? מי ירצה לגעת בי? אני מרגישה פשוט לא מושכת. מסתכלת במראה ורואה משהו נבול כזה, חלש. איפה הסקסיות שלי? איפה העוצמה? בחיי שהייתי פעם!"
ואני מסתכלת עליה, ומבינה. גירושין מפרקים אצלך הרבה יותר מאשר את ה"חבילה". אבל אני גם – בהלם. וואלה אם לא הייתי נשבעת שאשמור על אנונימיות הייתי מראה לכן תמונה שלה, היתה נופלת לכן הלסת, באחריות. היא??? מרגישה לא שווה? הבחורה דוגמנית וחצי!
התכווץ לי הלב.
מגיע לה לראות כמה היא שווה. מגיע לה להזכר כמה היא עוצמתית. מגיע לה לראות עד כמה היא סקסית. מגיע לה לעוף על עצמה, דמיט!
"שומעת?" אני אומרת לה. "יש לי רעיון. בואי נעשה איזה צ'ייסר (או 4), כנסי איתי לחדר, אנחנו עושות לך תמונות וואי וואי שיזכירו לך בדיוק מי את. אבל בדיוק!"
והיא זרמה איתי (תודה ממוש!!!).
אולי זה היה הצ'ייסר, או תחושת המחוייבות שלה כי צילמתי אותה עכשיו לעסק שלה, ואולי היא סתם היתה סקרנית לראות מה יצא מהרעיון ההזוי שלי.
ובכן, לא יצא הרבה.
התמונות יצאו מזעזע ונגנזו מיד 😊
אבל!
החווייה שינתה אותי. איך אומרים הצעירים? שינתה לי את הכימיה במוח.
אני הבנתי.
אני הבנתי מה מדליק אותי, מה נועדתי לעשות בחיים האלה.
התמונות נמחקו אבל הצחוק שצחקנו, הדמעות שבכינו, לראות אותה לאט לאט מזדקפת, מתחזקת, בוטחת, פורחת, חשה את עצמה... וזהו, אין אותי יותר. את הנסיעה הביתה אני בכלל לא זוכרת, הייתי על ענן. התמכרתי.
(אל דאגה, לקחתי שנה להבין איך מצלמים את כל זה וחזרתי לעשות לה סשן מ-ההההתחלה והיה מושלם, תשאלו אותה).
אני הבנתי, שמה שמדליק אותי בלצלם זה לא "להפקיא עבורכן את הרגע" – כאילו, זה נחמד וברור שיש את זה והכל אבל,
הכוח האמיתי שלי הוא ביכולת לגרום לכן להרגיש
שוות
לוהטות
עוצמתיות
אמיצות
פאקינג מלכות של העולם.
ואז – לעשות את ה"קליק".
Comments